יורד לים אחרי העבודה, מז”א לא מתאים, מחליט לעשות הליכה על הטיילת. מגיע לפרישמן מול מלון דן רואה זמרת שרה מהמם, מתיישב להופעה פרטית בספסל שמאחוריה. 

מפה לשם, בין השירים אני שואל אותה איך היא הגיעה לזה, והיא מספרת לי שיש פחד קהל מטורף אז היא החליטה לטפל בזה ברחוב. 

מהצד כולם גיבורים.

בינתיים ילדי כאפות עם כובע מצחייה עוברים ומסתלבטים וגם זה מעניין לראות איך היא מגיבה. היא מתעלמת. על הדרך אחרים באים מחמיאים, שמים כסף. 

היא ממשיכה לספר שהייתה מגיעה לג’מג’ם עם חבר’ה מול קהל קטן וקלטה שהייתה רועדת מלחץ, ממש לא הייתה נהנית אפילו טיפה ממה שהיא הכי אוהבת לעשות בעולם, עד שנמאס לה, אמרה שזה לא יכול להיות והיא חייבת לסגור את הסיפור ואז יצאה רחוב. הכי קשוח שיש. 

תו”כ שהיא מדברת אני אומר לעצמי באנה הילדה אשכרה לא יכלה לסבול יותר, זה היה חייב לפרוץ ממנה עד כדי כך שהיא אשכרה מופיעה ברחוב למרות כל התדמית ותופעות הלוואי. 

מה זה האומץ המטורף הזה?? בלי מיתוג, בלי פוזות, פשוט יצאה לרחוב לצעוק את האהבה שלה. 

לא מגזים, עף לי הראש. 

בין לבין היא ממשיכה לשיר, וכאילו זה לא מספיק, מגיעה עוד ילדה עומדת מולה שתי דקות, שמה את התיק ומתחילה לרקוד מחול מודרני. 

עוד אחת שלא בלינקדין! עוד אחת שלא ששמה על ילדים שעוצרים וצוחקים או על זה שהיא נראית מוזרה שלא יכולה להחזיק את הריקוד בפנים. שומעת מוזיקה, הכול עוצר ורוקדת. 

אומץ, זה כל הסיפור. 

היום שתי ילדות עשו לי בית ספר בחוף פרישמן, איזה כיף.