פעם הזמינו אותי ועד של דיירים שאעזור להם לבחור מפקח לתמ”א 2 (הריסה ובנייה) לשלושה בניינים.
הגיעו ארבעה מפקחים אחד אחרי השני וכל אחד נתן בתורו מצגת.
למי שלא מכיר, מפקח בנייה תפקידו
לפקח שהקבלן עומד בסטנדרט שהוא התחייב בו ליזם, כלומר כשהדיירים הם היזם המפקח מדווח להם.
 
שלושת המפקחים הראשונים ציינו שהם עובדים רק עם דיירים ולא עם קבלנים, שאין להם ניגוד עניינים,
ושהם נאמנים רק ליזם, כלומר לדיירים, ואחד מהם אפילו הזהיר אותם שלא יבחרו מי שעובד גם וגם.
הרביעי שהגיע, בא בלי מצגת. לא היה לו מסר מראש, הוא לא בא לתת ערך, היה מאד קשוב וממש
על ההתחלה ענה על שאלות.
 
כאחד שישב בקהל, היה ברור שעוד רגע השאלה על ניגוד העניינים תגיע והיא אכן הגיעה, כשהוא סיפר
שהוא עובד עם שני הצדדים. יש פרויקטים שהוא עובד עם הדיירים ויש פרויקטים שמטעם הקבלנים.
 
“נו אז איך אתה מסביר את הניגוד עניינים הזה??” ישר קפצה מישהי, “זה לא ניגוד עניינים, דווקא בגלל
שאני עובד עם שני הצדדים, אני מכיר גם קבלנים, מה השטיקים שלהם, מה התורפות, הבעיות וגם מה
חשוב להם, ויודע להתנהל איתם ברוגע והדדיות ולא לבוא ראש בקיר” ענה לה.
 
בום שקט. מסתכלים אחד על השני ומתחילים להנהן.
 
היה מדהים לראות שהתשובה שהוא ענה על ההתנגדות הבליטה גם הדרך שהוא התנהל בפגישה עצמה עם הדיירים.
בסוף כשהם בחרו בו על המקום, הסכימו כולם: בחור נעים, קשוב, גמיש ויעבוד עם הקבלן במקום במלחמות – בדרכי שלום. “יהיה לנו ראש שקט איתו” סיכמו.
 
התנגדות של לקוח אם לא לוקחים אותה ללב, היא הזדמנות מעולה להדגים מה שאתה לא יכול להגיד על עצמך במילים.