אני רבע שעה לפני פגישה בכפר סבא, מחפש לשרוף ת'זמן פתאום קולט חנות כלי נגינה.

נכנס לחנות במצברוח בזבוזים, מתחיל קצת סמולטוק עם המוכר,
פתאום רואה יוקלילי (הגיטרה הקטנה הזאת) תלויה על הקיר מאחוריו.
הופ נזכר בשיר המעולה שבדיוק הראו לי ביוטיוב 'Somewhere over the rainbow'
ואני כבר קולט את עצמי בסופ"ש לומד לנגן אותו בעצמי. איזה כיף תחביב חדש!

כמה עולה הגיטרה הקטנה הזאת? אני שואל
אתה מנגן על גיטרה? מחזיר אליי את השאלה המוכר
לא, אני עונה.

ניגנת פעם על גיטרה?
לא, אני עונה.

ניגנת פעם על איזשהו כלי?
לא, אני עונה.

"אז עזוב" הוא אומר לי ונותן דיאגנוזה: "כלי קשה ואתה תסתבך אם לא ניגנת ואין לך ניסיון קודם"
אחרי נאום של עוד שתי דקות והוא אשכרה משכנע אותי. לא קניתי.

עכשיו, אני מבין למה הוא עשה את זה. הוא לא רצה שאני אקנה סתם דברים שאני לא 'צריך'.
הוא כבר מכיר את המתלהבים שקונים ואח"כ מתייאשים ותולים אותה בסלון לקישוט.
הוא רצה להיות 'ישר' ו'להגיד לי את האמת'.

אבל זאת הייתה האמת שלו.

האמת שלי הייתה שהייתי הרבה יותר מבסוט אם הייתי קונה אותה ספונטנית,
גם אם הייתה מסיימת על הקיר בתור קישוט ולקחתי את זה בחשבון.
בדיוק כמו ציוד ספורט שיש לי, שמזכיר לי חלומות מהעבר.
מצד שני, יש גם דברים שקניתי וכן תפסו לשנים ארוכות. אי אפשר לדעת.
בטח לא הוא.

הרי הוא לא יודע מה עבר עליי באותו רגע. אולי אני במצברוח לבזבוזים?
אולי במקום לקנות עוד חולצה החלטתי להשקיע דווקא בתחביב?
אולי אני דווקא כן אצליח לנגן ויהיה לי תחביב חדש לכל החיים?

אם היה רוצה להיות ישר ולא שיפוטי באמת, היה יכול היה לבדוק איתי ע"י סדרה של שאלות
ובמידה ועדיין הייתי רוצה, זה כבר עניין שלי.
כל עוד הוא לא מביע את דעתו לכאן או לכאן, הוא עושה את תפקידו מעולה.