נגיד שאת וחברה ממש רוצות להיפגש. מה עושות? נפגשות.

עכשיו נגיד מקרה אחר, שאת רוצה והיא פחות. אז מה היא תגיד לך, לא רוצה להיפגש? פעם מישהו אמר לכן, לא רוצה להיפגש איתך?

מבוגרים משקרים מנימוס.

הם לא רוצים לפגוע, אז במקום להגיד לא רוצה להיפגש, הם מסבירים: “וואי היה לי חודש קשה בעבודה”, “תקופה עמוסה”, “קבעתי עם בת דודה שבדיוק באה מחו”ל והיא אירחה אותנו מאד יפה וזה חייבת לארח אותה חזרה” וכאלה.

הכול חוץ מלהגיד לא.

קשה לנו להאמין לזה. קשה לנו לקבל דחייה, להאמין שמסננים אותנו או לא רוצים להיות אתנו. יותר קל להאמין לתירוצים, יותר נוח. יש אנשים שבמשך שנים מקבלים הסברים ותירוצים, העיקר לא להרגיש דחייה.

הסיבה השנייה היא לזה שלקוחות לא אומרים לא בפנים, היא שהם יודעים שמוכרים ינסו לאגף ו”לטפל להם בהתנגדויות”, שלא לומר כבר לחצו מדי ולא הבינו רמזים.

לקוחות מרגישים שאין להם ברירה, חייבים לשחק אותה, אחרת המוכר לא יעזוב אותם.

זאת התמצית של הקושי בסגירה במקום. קל לנו להאמין ללקוח שמספר סיפורים, מבקש עוד זמן לחשוב על זה או הצעה מסודרת בשביל שיוכל לישון על זה.

הכול חוץ מלהגיד לא.

כמה פעמים לקוח אמר לך בפנים: תודה, אני לא מעניין לעבוד אתך? 0, אולי אחת.

לדיבורים אין שום משמעות. רק למעשים. אל תאמינו למה שאומר הלקוח, כשהוא באמת רוצה, הוא סוגר ואם לא סגר, נסו לבדוק אתו מה חסר לו. שום הצעה כתובה לא תעשה את טוב יותר ממי שכתב אותה.

אם אנשי המכירות שלכם נכנסים ראש בקיר ותרצו עזרה, מוזמנים להשאיר פרטים ולפרט כמה שיותר על הארגון – בקישור כאן.